Rosh Hashanah
Daf 2a
רִבִּי לָֽעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. אַף לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֵין מּוֹנִין אֶלָּא מִנִּיסָן. בַּשִּׁשִּׁ֑י בִּשְׁנַ֥ת שְׁתַּיִ֭ם לְדָֽרְיָ֥וֶשׁ. בַּשְּׁמִינִי [בִּשְׁנַ֥ת] שְׁתַּיִ֭ם לְדָֽרְיָו֑שֶׁ. נֹאמַר בַּשְּׁמִינִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ. חֵיפָה אָמַר. שְׁמִינִי נֶאֱמַר תְּחִילָּה אֶלָּא שֶׁאֵין מוּקְדָּם וּמְאוּחָר בַּתּוֹרָה. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. כְּתִיב וְעַתָּה֙ שִֽׂימוּ נָ֣א לְבַבְכֶ֔ם מִן הַיּ֥וֹם הַזֶּה֭ וָמָ֑עְלָה מִטֶּ֧רֶם שֽׂוּם אֶ֛בֶן אֶל אֶבֶ֭ן בְּהֵיכַ֥ל יְי. הָא כֵיצַד. בַּשִּׁישִּׁי הוּסַּד. בַּשְּׁמִינִי נֶאֱמַר הַמִּקְרָא הַזֶּה. אִין תֵּימַר. כְּבָר שָׂמוּ יְאוּת אָמַר חֵיפָה. אִין תֵּימַר. לֹא שָׂמוּ. לֹא אָמַר חֵיפָה כְלוּם. וְהָֽכְתִיב וַ֠יְהִ֠י בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ מֵא֜וֹת שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחוֹדֶשׁ. וְתַנֵּי עֲלָהּ. שְׁנַת הַמַּבּוּל אֵינָהּ עוֹלָה מִן הַמִּינְייָן. 2a תִּיפְתָּר כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר. בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם. וְהָֽכְתִיב וַיְהִ֣י ׀ בְּחֹ֣דֶשׁ נִיסָ֗ן שְׁנַ֥ת עֶשְׂרִ֛ים. וַיְהִ֤י בְחֹֽדֶשׁ כִּסְלֵיו שְׁנַ֣ת עֶשְׂרִ֔ים. תִּיפְתָּר כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר. כָּל שָׁנָה שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ לָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵין מוֹנִין אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁלֵימָה. וְהָֽכְתִיב וַיְהִ֞י בַּחוֹדֶשׁ הָֽרִאשׁ֛וֹן בַּשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁינִית בְּאֶחָ֣ד לַרוֹדֶשׁ הוּקַ֖ם הַמִּשְׁכָּֽן. אִין תֵּימַר שְׁלִישִׁית הִיא. עַל יְדֵי שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵין מוֹנִין אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁלֵימָה. וְהָֽכְתִיב וַיְהִ֞י בַּחוֹדֶשׁ הַשֵּׁינִי בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁינִית בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחוֹדֶשׁ. וְהָא אִית בַּשַּׁתָּא חַמְשִׁין יוֹמִין. וְאֵין מוֹנִין אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁלֵימָה. הָדָא מִן תְּתוּבְתָא דְּרִבִּי יִצְחָק דְּאִינּוּן קַשְׁייָן.
Traduction
Qu’importe au point de vue pratique que l’on compte à partir de Nissan, ou à partir de Tishri? Il y a une différence, répond R. Yona, pour l’émission des contrats devant circuler au dehors: Si quelqu’un emprunte une somme en Iyar, en inscrivant dans le contrat de dette l’an 2 du règne, puis il vend un immeuble au mois de Heshwan, en inscrivant aussi au contrat de vente l’an 2 du règne. Or, si l’on fait partir l’année du mois de Nissan, le prêt est antérieur à la vente (et l’immeuble, hypothéqué de fait, ne peut pas être cédé); si au contraire l’année commence en Tishri, la vente a eu lieu la première, et elle reste valable.
Pnei Moshe non traduit
אף למלכי א''ה אין מונין להם אלא מניסן בששי וכו'. דכתיב בריש חגי בשנת שתים לדריוש המלך בחדש הששי ביום אחד לחדש היה דבר ה' וגו' וכתיב אח''כ בריש זכריה בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש:
נאמר וכו'. כלומר אי איתא דמלכי א''ה לאו מניסן אלא מתשרי מנינן א''כ היה לו לומר בשמיני בשנת שלש אלא לאו דאף להם מניסן מנינן ובאותו השנה בעצמה היתה ג''כ נבואת זכריה אחרי נבואת חגי:
חיפה אמר. דאין ראיה מכאן משום דאיכא למימר נבואת זכריה שכתוב אחר כך נאמר תחלה קודם נבואת חגי אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ומתשרי התחילה שנת שתים ואחר כך בחדש אלול היתה נבואת חגי באותה שנה:
אמר ר' יונה כתיב. בנביאת חגי ועתה שימו נא לבבכם וגו' מטרם שים אבן אל אבן וגו' היתה קללה כדכתיב בתריה מהיותם בא אל ערמות עשרים והיתה עשרה וגו' וכתיב אח''כ שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מיום עשרים וארבעה לתשיעי למן היום אשר יסד היכל ה' שימו לבבכם וגו' מן היום הזה אברך הא כיצד אימתי נאמרו מקראות הללו ואימתי נאמרה נבואת זכריה:
בששי הוסד. בתחילת נבואת חגי שהיתה בחדש ו' והוכיח אותם כמו שנאמר שם העם הזה אמרו לא עת בא את בית ה' להבנות וכו' ועל זה נאמר אח''כ וישמע זרובבל בן שלתיאל וגו' ויבאו ויעשו מלאכה בבית ה' צבאות אלהיהם וא''כ הוסד בו' מיד אחר התחלת נבואת חגי ובחדש ח' שהוא מרחשון מקודם נבואת חגי נאמר מקרא הזה של נבואת זכריה כדאמר חיפה והכל בשנה אחת היה:
אין תימר כבר שמו יאות אמר חיפה. כלומר והשתא האיך תפרש להכתוב של חגי שלאח''כ שכתוב בו מטרם שום אבן וגו' ודכתיב בתריה מיום עשרים וארבעה לתשיעי למן היום אשר הוסד היכל ה' והתשיעי הזה הוא כסליו של אחריו ואמר להם אז למן היום אשר יסד היכל ה' שימו לבבכם העוד הזרע במגורה וגו' יעץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך וא''כ קשו קראי אהדדי אליביה דחיפה דאם בחדש ו' שהוא אליל אמר להם מטרם שום אבן אל אבן דמשמע שעדיין לא שמו באותו הזמן ולא התחילו ליסד את הבית והרי כתיב בתשיעי שהיא קודם ואחר נבואת זכריה למן היום אשר יסד היכל והא כיצד אלא ע''כ תוכל לפרש דהאי מטרם שום אבן היינו שכבר שמו בשעה שאמר להם חגי המקרא הזה אז יאות אמר חיפה לפי שכבר הוסד מקודם כשאמר להם בחדש התשיעי אחר נבואת זכריה שהיא קודם ובשנה זו וכדאמרן אבל אם תימר לא שמו עדיין באותו זמן כשאמר להם חגי זה בחדש הו' א''כ לא אמר חיפה כלום שאין אתה יכול לפרשו שנבואת זכריה היה קודם ובשנה עצמה זו והתחילה מתשרי דא''כ האיך תפרש לנבואת חגי בחדש התשיעי שלאחריו דמשמע שכבר הוסד והרי חגי אמר להם בחדש הששי שהוא אחר כך באותה שנה מטרם שום אבן:
התיב ר' יצחק. על הא דקאמר ר' חנינה אף למלכי או''ה מניסן מנינן וקס''ד דטעמי' משום דס''ל כר' יהושע שבניסן נברא העולם ולפיכך כל שני הדורות וכל המנינים שבכתוב הכל מניסן מנינן ולפיכך פריך הכתיב ויהי באחת ושש מאות שלה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ולעיל מיניה כתיב ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ וגו' בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בי''ז יום לחדש ביום הזה וגו' והתחיל המבול:
ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין. לשש מאות שנה של חיי נח וכלומר שלא תטעה לומר מדכתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' שהמבול היה באותה שנה עצמה של שש מאות שנה לחיי נח ואחר שעבר המבול היה ת''ר שנה לחיי נח הלכך קאמר דשנת המבול אינה מן המנין של שש מאות שנה לחיי נח אלא שכבר כלו לו שש מאות שנה לנח קודם שבא המבול וקרא דכתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני וגו' נבקעו כל מעיינות וגו' זה הוא אחר שכבר היה לו לנח ת''ר שנה והשתא לכשתחשוב עוד לשנת המבול עצמה היה לו לנח תר''א שנים כשכלה המבול וזה הוא כשהגיע ניסן שהרי לדבריך כל שני הדורות מניסן מנינן ונמצאו מניסן מתחיל שנת תר''ב לחיי נח וקשה הא דכתיב' ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש הרי זה ניסן היא שהוא חדש הראשון והוה ליה למימר ויהי בשתים ושש מאות שנה ובשלמא אי אמרינן דשני הדורות מתשרי מנינן אפי' למ''ד בניסן נברא העולם וא''כ שנת המבול ג''כ מתחיל מניסן שפיר הוא דמפרשינן לקראי ולהך ברייתא דשנת המבול אינה עולה למנין של שש מאות שנה לנח ולא תיקשי שהרי כשהתחיל המבול כבר היו לו לנח שש מאות שנה תחשוב עוד שנת המבול היו לו לנח תר''א שנים כשהגיע תשרי וא''כ היך אומר הכתוב על ניסן שלאחר המבול באחת ושש מאות בתר''ב מיבעי ליה הא ליתא דכשאנחנו מחשבין שני הדורות מתשרי א''כ בתשרי שלפני המבול התחילה השנת השש מאות שנה של נח וכלו הת''ר שנים שלו בתשרי שבתוך המבול והתחיל שנת התר''א וכשכלה המבול וזה כשהגיע הניסן שאחר המבול עדיין היה נח בשנת תר''א שלו ודקתני בברייתא שנת המבול אינה עולה מן המנין לאו דכל שנת המבול אינה עולה למנין חיי נח קאמר שזה אי אתה יכול לפרשו דלכ''ע תיקשי דא''כ תר''ב מיבעי ליה למימר על ניסן שלאחר המבול אלא דה''ק כל שנת המבול אינה עולה מן המנין של חיי נח לפי שלא כלו לו השש מאות שנה אחר המבול אלא בתוך שנת המבול הוא שכלו לו ת''ר שנים והיינו בתשרי שבתוך המבול ונמצא ניסן שאחריו שאז כלה המבול עדיין הי' בשנת תר''א שלו שלא כלתה עד בא תשרי שלאחריו ומתרצי' קראי וכן הברייתא אלא לדידך דשני הדורות ג''כ לעולם מניסן מנינן קשיא:
תיפתר כר''א דר''א אומר בתשרי נברא העולם. כלומר לעולם לר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם הכל מניסן מנינן ואף לשני הדורות ולדידיה ל''ק מידי די''ל דלא ס''ל כלל כהאי ברייתא דאין שנת המבול עולה מן המנין של חיי נח אלא עם שנת המבול עצמה תחשוב לו ת''ר שנה ובניסן שלאחר המבול התחילה שנת תר''א א''נ דהך ברייתא נמי אתיא כר' יהושע ולא כדקס''ד דאינה עולה לו מן המנין דקאמר דבלאו האי שנה היו לנח ת''ר שנה וא''כ צריך אתה לדחיק ולפרש כדלעיל אלא דה''ק אין שנת המבול עולה כלל למנין סדר השנים לא לשל עולם ולא לחיי נח וטעמא לפי שלא שמשו המזלות באותה שנה כלל כדאמרינן במדרש ולדברי רבי אלעזר דאמר בתשרי נברא העולם והתחיל המבול בתשרי ולדידיה פשיטא דמנין שני הדורות מתשרי מנינן והאי בראשון באחד לחדש דקרא גבי חרבו המים היינו בראשון בתשרי היא וכדאיתא בסדר עולם בהדיא לרבי אלעזר הכי ודתני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין היינו שאינה עולה למנין ולסדר השנים כלל וכדאמרן והא דקאמר תיפתר כרבי אלעזר הרי להך פירושא אפי' כר' יהושע אתיא היינו משום דאדלעיל קאי דבעי רבי יצחק למימר דטעמא דקאמר דאף למלכי או''ה מונין מניסן משום דסבירא ליה כר' יהושע דבניסן נברא העולם ולפיכך הותיב עלה מקראי דמבול ועלה קאמר תיפתר כרבי אלעזר וכו' וכלומר לא כדקס''ד דר' חנינה אליבא דר' יהושע קאמר להא אלא תיפתר כרבי אלעזר נמי דסבירא ליה בתשרי נברא העולם והא דקאמר למלכי או''ה מונין נמי מניסן טעמא אחרינא אית בהא ומשום דמכיון דגלי קרא דלמלכים מניסן מנינן תו לא מחלקינן בין מלכי ישראל לבין מלכי אומות העולם וכהאי דאמר לעיל לא זכו למנות לעצמן התחילו מונין למלכיות ומשמע דבאותו מנין עצמו הוא וקראי דמבול מיתרצי בין למר ובין למר וכדאמרן:
והכתיב. בנחמיה ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו וגו' וכתיב בריש נחמיה ויהי בחדש כסליו שנת עשרים ואני הייתי בשושן הבירה וגו' ודברים אלו שאמר חנניה לנחמיה בכסליו אמרן נחמיה לפני המלך בניסן ומדקאי בכסליו וקרי לה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי לה שנת עשרים מכלל דר''ה לאו ניסן הוא וקשיא על רבי חנינא דקאמר אף למלכי או''ה מונין מניסן:
תיפתר כר''א דאמר ר' אלעזר כל שנה וכו'. והכא נמי מיירי שאמר נחמיה להמלך בתחלת ניסן ולפי שלא נכנסו לה ל' יום לשנת כ' ואחת קרי לה שנת עשרים ולעולם מניסן מנינן אף למלכי אומות העולם:
והכתיב ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. והרי כאן באחד לחדש הוא וקרי לה בשנה השנית:
אין תימר וכו'. כלומר ואם תאמר דבאמת שנת שלישית היתה והא דקרי לה בשנה השנית נמי מהאי טעמא משום דע''י שלא נכנסו לה שלשים יום אין מונין לה שנה שלימה לומר בה שנת שלשים אכתי קשיא דהא כתיב ויהי בחדש השני בשנה השנית בעשרים לחדש נעלה הענן מעל המשכן והא אית כאן בשתא חמשין יומין ואפ''ה אין מונין אותה שנה שלימה א''כ הדרא קושיא לדוכתה מקראי דנחמיה:
הדא מן תתובתה דר' יצחק דאינון קשיין. הרי זה חד מן הני תיובתא דמותיב שהן קשין מלתרצן דאי אמרת אף למלכי או''ה מונין מניסן קשיא אלא דלא כר' חנינא דלא שנו למלכים מניסן אלא למלכי ישראל אבל למלכי או''ה מתשרי מנינן:
בֵּין כְּמָאן דְּאָמַר מִנִּיסָן מוֹנִין בֵּין כְּמָאן דְּאָמַר מִתִּשְׁרֵי מוֹנִין. מַה בֵינֵיהוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. שְׁטָרוֹת יוֹצְאוֹת בֵּינֵיהוֹן. לָווָה מִלְווֶה בְאִייָר וְכָתַב בָּהּ. שָׁנָה שְׁנִייָה לַמַּלְכוּת. מָכַר מְכִירָה בְמַרחֶשְׁוָן וְכָתַב בָּהּ. שְׁנִייָה לַמַּלְכוּת. מָאן דְּאָמַר. מִנִּיסָן מוֹנִין. מִלְווֶה קָֽדְמָה. מָאן דְּאָמַר. מִתִּשְׁרֵי מוֹנִין. מְכִירָה קָֽדְמָה.
Traduction
Comment établit-on le compte des années de règne? Si un roi est mort en Adar et un autre a été nommé le même mois, on compte un an à chacun. Toutefois, ajoute R. Yona, il faut pour cela que le second ait du moins commencé le mois de Nissan; sans quoi, on ne comprendrait pas la supputation de règnes au cours desquels il est dit (2R 15, 13): Il (Shallom) ne régna que l’espace d’un mois à Samarie (et on le compterait pour un an). Aussi, ne peut-on bien établir la série d’années des rois d’Israël qu’à l’aide du parallèle des rois de Juda, et la série de ces derniers que par la juxtaposition des rois d’Israël. Il est écrit (1R 2, 11): Le nombre d’années que régna David sur tout Israël fut de 40 (10)B., Sanhedrin 107.; et d’autre part (2S 5, 5): A Hebron il régna sur la Judée 7 ans et 6 mois; et à Jérusalem 33 ans. Or, d’après l’énoncé général (le 1er verset), il aurait à peigne régné 40 ans juste, tandis que d’après le verset énonçant les détails, on arrive à un total de 40 ans 1/2. En effet, dit R. Isaac b. Qassasstah au nom de R. Yona, bien qu’il eût seulement régné 32 ans 1/2 à Jérusalem, on a adopté le chiffre rond de 33 ans par honneur pour la capitale palestinienne. Selon Juda b. Rabbi, les détails énoncés sont exacts; seulement, un grand nombre rond (celui de 40) englobe la fraction. – (11)''Suit un passage traduit (Berakhot 2, 1) (t. Ier, p. 31). Cf. J., (Sheqalim 3, 7) ; (Moed Qatan 3, 7), fin.''. R. Houna dit (12)''Même série, (Horayot 3, 2) ; Midrash Rabba sur (Rt 5.)'': tous les six mois pendant lesquels David était en fuite devant son fils Absalom, ce roi offrait en expiation (pour les péchés qu’il avait pu commettre) une chèvre comme un simple particulier (au lieu d’un bouc, dû en cas par le prince, (Lv 4, 23). R. Judan b. R. Shalom explique le verset (1R 11, 16), pendant six mois Joab avec tout Israël se tint là, en ce sens: Dieu lui rappela avoir dit (Dt 2, 5) de ne pas se quereller avec eux; ''comme cependant tu as voulu guerroyer avec eux, ce semestre d’intervalle ne te sera pas compté (13)Ce qui réduit le total à 40 ans justes..''
Pnei Moshe non traduit
מה ביניהון וכו'. כלומר וכל כך למה דאנן שקלין וטרינן אם למלכי או''ה גם כן מניסן מנינן או מתשרי ומה נ''מ לדינא איכא הכא:
שטרות. איכא לדינא ביניהן וכדמפרש ואזיל:
לוה מלוה באייר. ושיעבד לו הלוה נכסיו וכתוב בשטר בשנה שנייה למלכות ומכר הלוה שדה במרחשון וכתוב גם כן בשנה שניה למלכות א''כ למאן דאמר מניסן מנינן והתחילה שנה שניה לאותו מלכות המלוה קדמה למכירה שהיתה אח''כ במרחשון ויכול המלוה לטרוף אותה מן הלוקח ולמאן דאמר מתשרי מנינן והתחילה שנה שניה א''כ המכירה שבמרחשון קדמה להלואה שהיתה אח''כ באייר באותה שנה ואין המלוה יכול לטרוף אותה מזה שקדמה המכירה להשיעבוד ואין אותה שדה משועבדת להמלוה:
Rosh Hashanah
Daf 2b
כֵּיצַד לַמְּלָכִים. מֵת בְּאָדָר וְעָמַד מֶלֶךְ בְּאָדָר. נִמְנֵית שָׁנָה לָזֶהּ וְשָׁנָה לָזֶה. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. וְהוּא שֶׁנִּכְנַס לְנִיסָן. דִּי לֹא כֵן כְּהָדָא וַיִּמְלֹ֥ךְ יֶֽרַח יָמִ֖ים בְּשׁוֹמְרוֹן׃ 2b אֵין לָךְ לַעֲמוֹד עַל שְׁנֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא מִשְּׁנֵי מַלְכֵי יְהוּדָה. וְלֹא עַל שְׁנֵי מַלְכֵי יְהוּדָה אֶלָּא מִשְּׁנֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. כְּתִיב וְהַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מָלַ֤ךְ דָּוִד֙ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וגו'. וּכְתִיב בְּחֶבְרוֹן֙ מָלַ֣ךְ עַל יְהוּדָ֔ה שֶׁ֥בַע שָׁנִי֖ם וְשִׁשָּׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וּבִירוּשָׁלַ֣ם מָלַ֗ךְ וגו'. בִּכְלָל חֲסֵרִים וֹבִפְרָט יְתֵירִים. רִבִּי יִצְחָק בַּר קְצָצְתָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָה. שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם ומֶחֱצָה הָיוּ. אֶלָּא בִשְׁבִיל לַחֲלוֹק לוֹ כָבוֹד לִירוּשָׁלִַם הוּא מוֹנֶה אוֹתָם שְׁלֵימוֹת. יְהוּדָה בִּירְבִּי אוֹמֵר. חֶשְׁבּוֹן מְרוּבֶּה בוֹלֵעַ לְחֶשְׁבוֹן מְמוּעָט. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. וְהָיָה כִּ֣י ׀ יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דָּוִד. יָמִים מְלֵיאִים אֲנִי מוֹנֶה לָךְ. אֵינִי מוֹנֶה לָךְ יָמִים חֲסֵירִים. [שְׁלֹמֹה בִנְךָ בוֹנֶה בֵית הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת. חָבִיב עָלַי מִשָׁפָּט וּצְדָקָה שֶׁלָּךְ יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר עֲ֭שֹׂה צְדָקָ֣ה וּמִשְׁפָּ֑ט נִבְתָר֖ לַֽה' מִזָּֽבַח׃] רַב חוּנָא אָמַר. כָּל אוֹתָן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁהָיָה דָוִד בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בִּשְׂעִירָה הָיָה מִתְכַּפֵּר כְהֶדְיוֹט. אָמַר רִבִּי יוּדָן בֵּירִבִּי שָׁלוֹם. כְּתִיב כִּֽי שֵׁ֧שֶׁת חֳדָשִׁ֛ים יָֽשַׁב שָׁ֥ם יוֹאָב֭ וְכָל יִשְׂרָאֵ֑ל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲנִי אָמַרְתִּי לָךְ. אַל תִּתְגָּ֣רוּ בָ֔ם. וּבִיקַשְׁתָּ לְהִתְגָּרוֹת בָּם. חַיֶּיךָ שֶׁאֵינָן נִימְנִין לָךְ.
Traduction
L’avis de la Mishna parlant de fixation du nouvel an pour les fêtes, doit émaner de R. Simon, qui dit: pour qu’il y ait transgression de la défense de ne pas s’attarder (14)(Dt 23, 22)., il faut avoir laissé passer, sans accomplir le vœu, les 3 grandes fêtes dans leurs ordre régulier, à condition toutefois que la fête de Pâques soit la première: de telle sorte que parfois il y aura eu un intervalle de 5 fêtes, parfois de 4, parfois de 3. Si le vœu a été prononcé avant Pentecôte, la périodicité ne sera révolue qu’au bout de 5 (2 en cette année, et 3 la suivante); si c’est avant la fête des Tabernacles, ce sera au bout de 4; enfin, si c’est avant Pâques, il y aura trois fêtes à laisser passer. Selon R. Eliézer b. R. Simon, la fête de Pâques devra occuper le dernier rang de ce ordre; de sorte qu’en tenant compte des divers hypothèses précitées, on pourra tantôt laisser s’écouler 3 fêtes, tantôt 2, tantôt une seule. Selon les autres sages, c’est à partir de la 1re fête (quelconque) qui se présentera que l’on compte l’évolution de toutes les fêtes de l’année.
Pnei Moshe non traduit
כיצד למלכים וכו'. תוספתא היא בפ''ק:
נמנית שנה לזה וכו'. אם רוצה כותב בכך וכך להמלך שמת ואם רוצה כותב בשנה הראשונה להמלך שעמד וקמ''ל דמנינן שתא לבי תרי:
והוא שנכנס לניסן. הא דאמרינן דמונין שנה אחת לזה ולזה דוקא אם יכנס השני לניסן ואז כשהגיע ניסן עלתה לו שנה וכותבין בניסן בשנה שניה למלך פלוני מפני שחדש אדר שעמד בו נמנית לו לשנה ראשונה אף על פי שנמנית ג''כ להמלך שקדם לו אבל אם לא נכנס לניסן לא נחשב לו חדש אדר לשנה שלימה וכלומר אם זה השני גם כן מת באדר אין מונין לו שנה כלל אלא למלך שהיה לפניו בלבד:
די לא כן כהדא וימלך ירח ימים בשומרון. דאי לא תימא הכי קשיא לן קראי דמלכים דכתיב בשנת שלשים ושמנה לעזריה מלך יהודה מלך זכריהו בן ירבעם על ישראל בשומרון ו' חדשים וגו' ויקשר עליו שלום בן יבש ויכהו וגו' וימלך תחתיו וכתיב שלום בן יבש מלך בשנת שלשים ותשע שנה לעזיהו מלך יהודה וימלך ירח ימים בשומרון ויעל מנחם בן גדי מתרצה ויבא שומרון ויך את שלום בן יבש וימיתהו וימלך תחתיו וגו' בשנת ל''ט שנה לעזריה מלך יהודה מלך מנחם בן גדי על ישראל הרי שתמצא כאן שנת ל''ח למלך יהודה מלכו שני מלכים על ישראל זה אחר זה בשנה זו עצמה וזהו זכריהו ושלום בן יבש שהרי זכריהו לא מלך אלא ו' חדשים ואחריו מלך שלום בן יבש חדש אחד והיה זה משנת ל''ח למלך יהודה והדר קחשיב משנת ל''ט למלך יהודה מלכו שלום בן יבש ומנחם בן גדי באותה השנה הא כיצד וע''כ צריך אתה לומר שאלו ו' חדשים של זכריהו וחדש שלאחריו של שלום בן יבש לא היה הכל בשנה אחת אלא שזכריהו מלך בסוף שנת ל''ח לעזיהו והיינו בחצי השני של שנת הל''ח עד חצי אדר שבו ושלום בן יבש מלך אחריו ירח ימים והיינו בחצי אדר ובחצי ניסן שאז כשיצא אדר כלו הל''ח של עזיהו ובניסן התחילה שנת הל''ט לעזיהו ונמצא שמלך שלום בן יבש בשנת ל''ח ובשנת ל''ט לעזיהו ולמדין אנו ממקראות הללו שדוקא כשנכנס השני לניסן אז הוא שמונין לו מאדר ונחשב גם כן למנין שלו כמו שתמצא בשלום בן יבש וכדמוכח קראי:
אין לך לעמוד על שני מלכי ישראל וכו'. שמתוך שמספר הכתוב בכך וכך למלך יהודה זה מלך זה וזה על ישראל אתה יודע לעמוד אימתי היה מנין שנותם ואימתי מלכו וכדאמרן:
כתיב והימים וגו'. איידי דאיירי בשנות המלכים דריש נמי לאלו הכתובים דבמלכים א' כתיב והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך ל''ג שנים וכתיב בשמואל ב' בן ל' שנה דוד במלכו וארבעים שנה מלך בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלי' מלך ל''ג שנה על כל ישראל ויהודה כשתמצא בכלל הם חסרים ו' חדשים מהל''ג שמלך בירושלים וכשתמנה הפרט מהכתוב בשמואל אתה מוצא יתירים ו' חדשים על הכלל שהוא ארבעים בלבד:
שלשים ושתים ומחצה היה. באלו השנים שמלך בירושלים לפי שאלו ו' חדשים הראשונים בחברון היו אלא בשביל לחלוק כבוד לירושלים מונה הוא אותן ל''ג שנים שלימות:
חשבון מרובה בולע וכו'. כלו' כשהכתוב מונה חשבון מרובה אינו מדקדק אם הן שלימות או לא ומונה אותן כמו שהן שלימות:
אמר הקב''ה לדוד ימים מלאים אני מונה לך. מיום אל יום ואיני מונה לך וכו' וגרסי' להא לעיל בפ''ב דברכות:
כל אותן ששה חדשים וכו'. שלא היה לו דין מלך ומתכפר היה בשעירה כדין ההדיוט:
חייך שאינן נמנין לך למלכות ששה חדשים כנגד אלו ששה חדשים:
מָאן תַּנָּא רְגָלִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר. שְׁלֹשָׁה רְגָלִים כְּסִדְרָן וּבִלְבַד חַג הַמַּצּוֹת רִאשׁוֹן. אַשְׁכָּחַת אֲמַר. פְּעָמִים חֲמִשָּׁה פְעָמִים אַרְבָּעָה פְעָמִים שְׁלֹשָׁה. לִפְנֵי עֲצֶרֶת חֲמִשַּׁה. לִפְנֵי הֶחָג אַרְבָּעָה. לִפְנֵי הַפֶּסַח שְׁלֹשָׁה. רִבִּי לָֽעְזָר בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר. וּבִלְבַד חַג הַמַּצּוֹת אַחֲרוֹן. אַשְׁכָּחַת אֲמַר. פְּעָמִים שְׁלֹשָׁה פְעָמִים שְׁנַיִם פְעָמִים אֶחָד. וְחֲכָמִים אוֹמְרִים. רֶגֶל שֶׁפָּגַע בּוֹ תְחִילָּה. וּבִלְבַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו רַגְלֵי שָׁנָה כוּלָּהּ.
Traduction
Il est écrit (Lv 23, 38): en dehors des fêtes à l’Éternel et outre vos dons, que vous offrez à Dieu (15)Torath Cohanim, sect. Emor, ch. 12.; le dernier membre de phrase (superflu) a pour but d’étendre le cadre des sacrifices à offrir; car on eût pu croire qu’aux jours de fête on peut seulement offrir les sacrifices officiels de la solennité, sans appliquer l’autorisation à ceux des particuliers (16)Dus par les Naziréens, ou les gens guéris de la lèpre., ou du public d’ordre général, soit que les animaux aient été consacrés à ce but spécial avant la fête, soit pendant la fête, pour les offrir en ce jour. C’est pourquoi il est dit: en dehors de la solennité ce que vous donnez à Dieu, extension applicable à l’offre des oiseaux ou des gâteaux (qualifiés de dons divins), pour dire que tous seront présentés au moment de la fête. Ce n’est pas à dire que ce soit une simple faculté (permise), puisqu’il est dit (Nb 29, 39): Voici ce que vous ferez à l’Eternel, lors de vos fêtes, les dites offrandes étant établies à titre obligatoire au moment des fêtes. Et ce n’est pas à dire que l’on peut choisir à cet effet n’importe quelle fête, puisqu’il est dit (Dt 12, 5 -6): tu viendras là; tu apporteras là. Or, cette redondance d’expressions n’a pas pour bout de permettre les offrandes, point qui est déjà prévu; ni de déterminer l’époque, ce qui est déjà fait aussi, mais d’indiquer qu’en ce cas l’obligation survient dès l’arrivée de la première grande fête. Toutefois, si on a laissé passer un tel jour de fête sans présenter le sacrifice, on n’est pas coupable de retard, parce qu’il est dit: Voici ce que vous ferez à l’Eternel lors de vos fêtes; c’est-à-dire la transgression du retard a seulement lieu après l’écoulement de toutes les fêtes de l’année. Selon R. Simon, a-t-il été dit, les 3 fêtes devront avoir suivi dans leur ordre régulier (pour qu’il y ait transgression). Si p. ex. un vœu a été formulé avant Pâques, la transgression du retard a lieu à partir du moment où les fêtes de Pâques, Pentecôte et Tabernacles auront eu lieu; si le vœu a été formulé avant la Pentecôte, on pourra laisser passer 5 fêtes, savoir Pentecôte et Tabernacle (de la 1re année) puis les 3 fêtes de l’an suivant; si enfin le vœu est antérieur aux Tabernacles, on pourra laisser passer 4 fêtes, celle des Tabernacles (immédiate) et les 3 de l’année suivante.
Pnei Moshe non traduit
מאן תנא רגלים. שניסן ר''ה לרגלים:
ר''ש וכו'. כמפורש במתני' ותוספתא היא שם:
אשכחת. נמצא אתה אומר שלפעמים אין עובר בבל תאחר עד שיעברו חמשה רגלים כדמפרש ואזיל אם נדר לפני עצרת חמשה וכו':
ובלבד חג המצות אחרין. כלומר חג המצות הוא הגורם שהוא העיקר שבו פתח הכתוב תחילה ואם עברו עליו ג' רגלים יהיה חג המצות אחרון ולפיכך אשכחת אמר פעמים שהן שלשה כשנדר לפני עצרת ופעמים שהן שנים כשנדר לפני החג ופעמים שאינו אלא א' כשנדר לפני הפסח שאז כשיעבור עליו הפסח עובר מיד:
רגל שפגע בו תחילה. איזה שיהיה הוא הרגל הראשון של ג' רגלים ובלבד שיעברו עליו כל ג' רגלים של השנה כולה ואז הוא עובר:
כְּתִיב מִלְּבַד֭ שַׁבְּתוֹת יְי וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וגו'. אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַֽיי׃ מַה תַלְמוּד לוֹמַר. שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי קָרֵב בָּרֶגֶל אֶלָּא קָרְבְּנוֹת הָרֶגֶל בִּלְבַד. מְנַיִין קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וְקָרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר שֶׁהוּקְדְּשׁוּ בָרֶגֶל שֶׁיָּבוֹאוּ בָרֶגֶל. שֶׁהוּקְדְּשׁוּ לִפְנֵי הָרֶגֶל שֶׁיָּבוֹאוּ בָרֶגֶל. תַּלְמוּד לוֹמַר מִלְּבַד֭ שַׁבְּתוֹת יְי. אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֭וּ לַֽיי׃ אֵילּוּ עוֹפוֹת וּמְנָחוֹת. לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּם שֶׁיְּהוּ קְרֵיבִין בָּרֶגֶל. יָכוֹל רְשׁוּת. תַּלְמוּד לוֹמַר אֵ֛לֶּה תַּֽעֲשׂ֥וּ לַיֽי בְּמֽוֹעֲדֵיכֶ֑ם. אֵלֶּה. קְבָעָן חוֹבָה שֶׁיְּהוּ כוּלָּן קְרֵיבִין בָרֶגֶל. יָכוֹל בְּאֵי זֶה רֶגֶל שֶׁיִּרְצֶה. תַּלְמוּד לוֹמַר וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה וַֽהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה. אִם לְהַתִּיר כְּבָר הִתִּיר. אִם לִקְבוֹעַ כְּבָר קָבַע. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה וַֽהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה. אֶלָּא זֶה רֶגֶל הָרִאשׁוֹן שֶׁפָּגַעְתָּ בוֹ. יָכוֹל אִם עִיבֵּר אֶחָד מֵהֶן וְלֹא הֵבִיא יְהֵא עוֹבֵר עָלָיו מִשּׁוּם בַּל תְּאַחֵר. תַּלְמוּד לוֹמַר אֵ֛לֶּה תַּֽעֲשׂ֥וּ לַֽיי בְּמֽוֹעֲדֵיכֶ֑ם. אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו מִשֵּׁם בַּל תְּאַחֵר עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו רַגְלֵי הַשָּׁנָה כוּלָּהּ. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. שְׁלֹשָׁה רְגָלִים כְּסִדְרָן. כֵּיצַד. נָדַר לִפְנֵי הַפֶּסַח. עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו פֶּסַח וַעֲצֶרֶת וְחָג. נָדַר לִפְנֵי הָעֲצֶרֶת. עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו עֲצֶרֶת וְחָג וּפֶסַח וַעֲצֶרֶת וְחָג. נָדַר לִפְנֵי הֶחָג. עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו הֶחָג וּפֶסַח וַעֲצֶרֶת וְחָג.
Traduction
Mais, fut-il objecté en présence de R. Ila, peut-être a-t-on seulement voulu dire que l’on transgresse (dès la 1re fête) le devoir de remplir ses promesses (Dt 23, 24), non la défense négative? C’est pourquoi il est dit (ib. 12, 5 et 6): tu viendras là; tu apporteras là; comme ce verset ne peut pas avoir été énoncé dans le sens du précepte affirmatif, qui est déjà dit ailleurs (par le verset précité des Nombres), il a en vue la défense. Si l’on n’a pas offert le sacrifice pascal en son temps (le 14 Nissan), enfreint-on aussi la défense de ne pas s’attarder (ib. 23, 22)? Oui, l’on a trouvé un enseignement qui le dit explicitement. Or, s’il ne s’agissait pas du temps immédiat, cela ne va-t-il pas sans dire? Aussi, dit R. Samuel fils de R. Yossé b. R. Aboun, on aurait pu croire que cet animal sera considéré comme offrande pacifique, puisqu’au cas où on le retrouve après l’avoir perdu et lorsque le propriétaire a rempli le devoir pascal par une autre victime, la 1re sera offerte comme sacrifice de paix (on nous fait donc savoir qu’en raison du retard, il y a une pénalité, et la victime ne pourra plus servir). De même, pour ce dernier sacrifice de paix (provenant de l’échange pascal), est-on coupable de suite en cas de retard à l’offrir, ou seulement après les 3 fêtes? De même, on demanda en présence de R. Zeira s’il est arrivé qu’on s’est rendu à Jérusalem dans l’intervalle de temps qui sépare une fête de l’autre (sans accomplir le vœu que l’on aurait formulé), est-on coupable pour chaque jour de retard? On le sait, répliqua R. Aba, de ce qu’il a été enseigné: lorsqu’un sacrifice de fête a été omis à une fête, on devra l’offrir à la suivante, sans qu’il soit question du défaut de retard dans l’intervalle. On déduit aussi la même règle (au sujet de l’intervalle de temps) de ce qu’il est dit (ib. 24): tu feras, représentant l’ordre affirmatif; puis garde-toi, etc., représentant la défense négative; or, on ne sera coupable d’infraction à ces 2 sortes de préceptes qu’après avoir laissé passer les 3 fêtes (sans intervalle). R. Abin, au nom des rabbins de Babylone, dit: si l’on a fait vœu d’offrir un holocauste le 2e jour de la semaine et qu’on l’omet, on est coupable d’avoir manqué à sa parole dès que ce jour est passé; si l’année entière s’est écoulée depuis le prononcé de ce vœu, on lui impute la transgression du retard à partir du dernier jour de l’année, et l’on est coupable dès lors pour chaque jour de retard; de même (pour les vœux en général), après avoir laissé passer les 3 fêtes, on devrait lui imputer la culpabilité pour chacune des fêtes omises sans accomplissement du vœu. -Non, répliqua R. Aboun b. Hiya, si l’année se trouve juste achevée à Pentecôte, on ne pourrait pas offrir le vœu, en raison de la fête, et l’on serait forcément en retard; il faut donc y obvier par une anticipation, comme il est dit ailleurs. – (17)Suit un passage reproduit du (Pessahim 6, 1), traduit t. 5, p. 84..
Pnei Moshe non traduit
כתיב מלבד שבתות ה' וגו'. ברייתא היא בת''כ פרשת אמור:
שהוקדשו ברגל וכו'. כלומר בין שהוקדשו לפני הרגל או שהוקדשו ברגל:
יכול רשות. שלא נאמר אלא לרשות שמותר הוא להקריבן ברגל אף אם הוקדשו באיזה שעה שהוא:
תלמוד לומר. בפרשת פנחס אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם ואם להתיר אותן הנדרים ונדבות שיוקרבו ברגל כבר התיר כאן:
אלא קבעם. לחובה שחובה היא שיבאו ברגל כולן:
אלא זה רגל ראשון שפגעת בו. אחר שנדר ונדב:
ת''ל וכו' במועדיכם. רבים משמע:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source